_________________________________

 

  • הדפס עמוד זה
  • ספר לחבר
  • הוסף לפייסבוק
  • הוסף לגוגל סימניות
  • הוסף ציוץ בטויטר

 



 

 

קורס הכנה ללידה ייחודי

ללידה הנכונה עבורך

בואי להפוך את הלידה הזו לשלך!

עיסוי פרינאום- מתי לעשות, למה ואיך: המשיכי לקרוא

המלצות:

 לקוחות כותבות איך הליווי בלידה תרם להן:
לחצי כאן

 

רוצה לקבל תכנים מעודדים, מחזקים ומעשירים לקראת הלידה שלך?

הצטרפי אלי לפייסבוק



 

סיפורי לידה

מחקרים מראים שקריאת סיפורי לידה חיוביים מפחיתים את הפחד לקראת הלידה ב 33% בממוצע לעומת נשים שלא קוראות סיפורי לידה או כאלו שנחשפות לסיפורי לידה קשים או סצנות לידה מפחידות בטלוויזיה (midwifery today, 2007).

פחד בלידה גורם לתגובה פיזיולוגית. גם לתגובת "ברח או הילחם" שמביא את הגוף להזרמת מירב הדם לגפיים ולרחם אין מספיק חמצן כדי לפעול בצורה טובה, גם מביא לנשימות שטחיות שלא מאפשרות נשימה לעובר, גם מפסיק את הזרמת האוקסיטוצין שגורם לצירים וגם הגוף מתכווץ לנוכח פחד (ולא מאפשר פתיחה של צוואר הרחם).

לכן, פתחתי את המדור הזה.  גם סיפורי לידה ראשונה, גם סיפורי לידה טבעית, וגם סיפורי לידה אחרים ועוד.. אתן מוזמנות לקרוא, או להוסיף סיפור לידה חיובי משלכן.

היום, חודשיים אחרי, אני אומרת בלי היסוס שאני מחכה לפעם הבאה! זכיתי לחוויית הריון ולידה מדהימה שללא ספק השאירה בי טעם של עוד!  היום, חודשיים אחרי, אני אומרת בלי היסוס שאני מחכה לפעם הבאה! זכיתי לחוויית הריון ולידה מדהימה שללא ספק השאירה בי טעם של עוד!
בבוקר יום שלישי ה10/11, שאני כבר בשבוע 40+2
התעוררתי עם כאבי בטן חדים, כמו לפני מחזור, שליוו אותי כבר ביומיים האחרונים אך הפכו לקרובים יותר וכואבים יותר.
דיברתי עם חופית, הדולה שליוותה אותי, שאמרה שאלה צירים וזו כנראה התחלה של משהו..
סיכמנו שאתמודד כפי שתירגלתי יחד איתה וגם ביוגה במהלך ההיריון וכמובן שאעדכן אותה בכל התפתחות.
בסביבות השעה 16:00 החלטנו  ללכת לעשות מוניטור בבית חולים. הגענו לתל השומר והיתה המתנה ארוכה.
חיכינו בסבלנות, מצאתי לי פינה שקטה ומבודדת והתמודדותי עם הכאבים הבאים והולכים בעזרת תנועתיות
ובלי הסחי דעת מיותרים מסביב.
בעלי עקב אחר ההתקדמות בתור וכשהגיע תורנו נכנסנו עשו לי מוניטור ובדיקה ידנית (לא נעימה).
אמרו שצוואר הרחם עדיין סגור וחוצמזה הכל נראה תקין אז שנלך ונחזור לביקורת בעוד שלושה ימים.
יצאנו משם בסביבות השעה 20:00 וחזרנו הביתה.
אבל כבר באותו לילה בסביבות השעה  12:15 התעוררתי מאחד הצירים,
עברתי לעמידת שש זזתי מצד לצד ופתאום שמעתי ״פאק״ כמו בקבוק שמפניה שנפתח
ואז זרם שלא מפסיק, בלתי נשלט, הבנתי שזו ירידת מים.
הערתי את בעלי ואמרתי לו והוא מיד קפץ מהמיטה והאיץ בי להתארגן ליציאה.
בדרך, בעודי בהלם מהסיטואציה, התקשרנו לחופית שהרגיעה והסבירה מה הולך להיות בבית החולים.
זה מאוד הרגיע אותי שיש לי עם מי לדבר. שהיא מסבירה כל שלב בדרך עוד לפני שהוא קורה.
כשהגענו, הרופא שבדק אותי מוקדם יותר בערב חייך ואמר ״חזרתם״?
ציחקקנו וזה שיעשע אותנו והפיג קצת את המתח שלי ;)
בבדיקה הסתבר שאני כבר עם פתיחה 3 ושאנחנו נכנסים לחדר לידה!!
בעלי התקשר להודיע להורים וכמובן לחופית שתוך פחות משעה (באמצע הלילה) כבר היתה שם!
הסברתי שאני מעוניינת בלידה טבעית ללא אפידורל ומבקשת מיילדת שתומכת ומנוסה בכך.
תחילה קיבלה אותי קלרה שהיתה עדינה ומרגיעה אך זה היה ממש לקראת חילוף משמרות כך שלא בילינו יחד הרבה.
קצת אחרי הכניסה לחדר הלידה הגיע המשבר הראשון!
הצירים נהיו ממש צפופים וכואבים ואחרי כשעתיים של התמודדות לא פשוטה איתם,
קלרה בדקה אותי ואמרה ״איזה יופי פתיחה של 4 אנחנו מתקדמים יפה״
פתיחה של 4?!! לא האמנתי שאחרי כל זה אני רק בפתיחה של 4 .
כמעט ביקשתי אפידורל כי לא ראיתי את עצמי מצליחה להתמודד עם הכאב הזה עד פתיחה 10!
אבל אז לקחתי נשימה ארוכה ובזכות העידוד והאמונה בי של חופית ושל בעלי
אמרתי "אני לא מוותרת. אני ממשיכה להתמודד ונותנת עוד צ׳אנס לפני האפידורל!"
כשהתחלפו המשמרות הגיעה איריס המדהימה!!
בעלי דאג כל הזמן להדגיש שאני מעוניינת בלידה טבעית
והיא מאוד התחברה וכיבדה את הרצון שלי לכך!
במהלך הלידה הייתי הרבה זמן מתחת למים, בעמידה ובתנועתיות והשתמשתי בהוצאת קולות (בהמלצת חופית)
שמאוד הקלו ועזרו להתמודד.
הצירים היו צפופים מאוד כבר משלב מוקדם אך הצלחתי להתמודד איתם למרות הכל!
בעיקר בזכות תמיכתם הענקית של חופית ובעלי אור שעזרו לי בכל רגע ושלב!
כשזוהתה ירידה בדופק העובר הסבירו לי שחייבים לעבור למוניטור בשכיבה לזמן מה כדי לקבל נתונים מדויקים.
הבנתי שאין ברירה אז שיתפתי פעולה ואלה היו השעתיים הקשות ביותר בלידה.
זה ממש קשה לעבור צירים בשכיבה. חופית עזרה לי להתמקד בנשימה והרפייה, ושילבה עיסויים שהפכו את זה לאפשרי.
ומיד שהדופק התייצב איריס ניתקה אותי מהמוניטור ואיפשרה לי לחזור לתנועה.
בשלב הלחיצות הגיע המשבר השני!
החלפנו המון זוויות ותנוחות לקראת הלידה, בהמלצת איריס וחופית,ואני נתתי את כל כולי כדי לסיים עם זה כבר!
אבל הרגשתי שעם כל המאמץ שאני נותנת בצירים כל פעם כמעט מתקרבים לסיום ואז זה לא קורה!
ושוב המיילדת יוצאת ושוב חוזרת ועדיין כלום לא קורה..
כך במשך 3 שעות! ושם כבר כמעט נשברתי.
ביקשתי בנחרצות מאיריס בשלב מסוים שתישאר איתי ולא תלך ותבוא כל רגע כי אני רוצה לסיים כבר את הלידה הזאת!
והיא הסבירה שהוא נכנס קצת בזווית לתעלה ולכן הכל מתעכב ויותר קשה,
אך מיד נענתה למצוקתי, התיישבה איתי ובמשך חצי שעה נלחמנו פשוט!
תוך כדי היא מסבירה על כל שלב בדרך, מעודדת, מפרגנת ובאמת עושה הכל כדי לעזור לי לסיים את הלידה!

לאחר 12 שעות של התמודדות בחדר הלידה, בתאריך 11/11/15 בשעה 14:33 במשקל מכובד של 3.360
יצא ארבל שלנו לאויר העולם! 
אין לי מספיק מילים לתאר את ההתאהבות כבר מהמפגש הראשון.
ובעיקר את תחושת הסיפוק העצמי, הגאווה וההתעצמות שחשתי ועדיין חשה,
לאחר שהצלחתי לעבור את הלידה הזו כמו שרק דימיינתי בכל ההכנה הנפשית והגופניות שעשיתי במהלך ההריון!
היום, חודשיים אחרי, אני אומרת בלי היסוס שאני מחכה לפעם הבאה!
זכיתי לחוויית הריון ולידה מדהימה שללא ספק השאירה בי טעם של עוד!
ממליצה לכן בחום לחלום את הלידה שלכן
להתכונן אליה
ולהאמין שאתן יכולות
כי זו יכולה להיות חוויה מדהימה!
שירלי
החלטתי לעבוד על עצמי ועל הנפש שלי  החלטתי לעבוד על עצמי ועל הנפש שלי

סיפור אנונימי

אני גיליתי להפתעתי שאני בהריון:) ובגלל שאני אדם סופר מאורגן התחלתי להכין את עצמי מההתחלה ללידה ...
כמובן שהיו לי חששות רבות אבל החלטתי לעבוד על עצמי ועל הנפש שלי. בחודש שמיני הזמנתי חברה טובה שהיא גם דולה שתבוא ותסביר לי על הליך הלידה שאבין כל צעד וצעד וגם את המונחים המקצועיים. אני החלטתי שאני זורמת... אם לקחת אפידורל או לא.
הגעתי לבית החולים בשבוע 39+5, במיון אמרו לי שיש לי פתיחה של שלוש והמליצו לי להישאר למרות שגרתי בקרבת מקום כיוון שחדרי הלידה היו עמוסים. אז המתנתי:) כל הזמן הזה הייתי כמובן עם בן זוגי המדהים והתומך, הצירים היו סבירים עוד אז הצלחתי לישון כמו שצריך והרגשתי שהגוף מכין את עצמו ללידה.
מודה שדיברתי המון עם עצמי והעוברית ואיחלתי לנו לידה טובה מלאה באהבה וכך היה❤️.
נכנסתי לחדר לידה ב 12:00 בצהריים ברוגע ושמחה החלטתי כן לקחת אפידורל ועם המון הומור עצמי ונשימות עמוקות המתוקה שלי הגיעה לאוויר העולם בשעה 22:10 שעתיים לפני יום ההולדת של אבא שלה:)

אני מאוד מאמינה שהכנה נפשית טובה עוזרת לגוף וללידה לעבור בכיף ובקלות. אני בלידה הייתי עם בעלי ואמא שלי ואין חוויה יותר מעצימה ומדהימה מזו.

חווית לידה טובה, מקסימה ומעצימה  חווית לידה טובה, מקסימה ומעצימה

מיומנה של דולה...

הליווי של הלידה הזו התחיל בסביבות שבוע עשרים כשפגשתי זוג צעיר ומתוק. היא עם בעיה בגב שאינה מאפשרת לה לקבל אפידורל. אבל כל זה לא מפריע לה, כי היא פשוט רוצה לידה טבעית. והיא רוצה דולה לתמיכה ועזרה עם הכאב.

הלידה התחילה בצירים לפנות בוקר. בבוקר דיברנו וסיכמנו שנועה (השם האמיתי שמור בליבי) ובן זוגה יצאו לטיול בפארק וניתן לזה זמן להתפתח. הם העבירו את היום ביחד, ברוגע ושלווה. ואפילו הצליחו לישון צהריים לשעה קלה בין ציר אחד למשניהו.

אחרי הצהריים הצירים התחזקו מאוד, אבל עדיין לא היו סדירים מספיק. נועה בחרה לגשת למיון, רק כדי "לבדוק מה קורה". היתה פתיחה של 3 ס"מ. מרגש ונפלא, אבל לא מספיק. הם נשלחו להסתובב קצת ולחזור בעוד שעתיים. תוך כדי, הכאב התגבר והם ביקשו שאגיע. אז כמובן שלקחתי את התיקים שלי ופשוט יצאתי לדרך. הגעתי בדיוק בזמן לבדיקה הבאה... 3.5 ס"מ המיילדת מודיעה, ומייעצת להם באהבה פשוט ללכת הביתה. כי כל כניסה לחדר לידה תגרור כנראה התערבויות לא רצויות ואם היא רוצה לידה טבעית, כדאי להיכנס לחדר לידה בפתיחה 4-5 כשהלידה מבוססת. שמחתי והתרגשתי שזו היתה המלצתה בכזו רגישות.
נועה ובן זוגה הסכימו, ונסענו אליהם הביתה. את הרכב שלי השארתי בבית חולים (ממילא נחזור לפה בקרוב מאוד).

בבית נועה נחה במיטה שלה, עשתה מקלחות ושקעה בריתמוס עם עצמה ועם הצירים, תוך כדי שאני ובעלה מעסים את גבה, שמים מוזיקה ונותנים לדברים לקרות פשוט. כיביתי את כל האורות, הדלקנו נרות, והיה רגוע ונעים. לפרקים יצאתי לסלון, או שקעתי בפייסבוק, רק כדי לתת להם את הפרטיות וזמן לבד. אין ספק שזה עשה לה טוב לחוות ממנו את האהבה והתמיכה הנפלאים שידע להעניק לה.

ההורמונים הציפו אותה. היא היתה רגועה מאוד, ודי מסטולית. כאב לה מאוד, אבל זה לא הוציא אותה משלוותה. בשלב מסויים, בעלה הציע "אולי כדאי שנצא כבר לדרך ?" , נועה הסכימה, וארזנו את עצמינו לאוטו.

בחניה נועה אומרת, "אני מרגישה את הראש שלה! " . בעלה כמובן התפלפ ומיד הציע לקרוא לאמבולנס. אני, שראיתי כמה לידות בחיי, ראיתי שצירי הלחץ לא פה ושעדיין יש קצת זמן. הם גם גרים בקרבה לבית החולים ויש לנו רק כחמש דקות נסיעה, אז הנחתי שנגיע לפני האמבולנס גם ככה. ואכך יצאנו לדרך ! אני מעסה את גבה, היא כאובה עם צירים צפופים, חזקים וטובים, ובעל אחד בהיסטריה שרק מתפלל שהנסיעה הזו תסתיים עם תינוקת אחת עדיין בתוך הרחם.

הגענו למיון, ואני ונועה קפצנו מהאוטו. גם את התיקים לא לקחתי. בבדיקת פתיחה מגלים שיש פתיחה של 7 ס"מ ! !

יששששששששששששש

כולנו התרגשנו נורא ! ונכנסנו מיד לחדר לידה.

שם פגשנו מיילדת מקסימה ורגועה, נעימה וחייכנית שאיפשרה לנועה לנוע, להיות במקלחת ולהקשיב לגופה. תוך זמן קצר מאוד זה הגיע (כחצי שעה)- צירי הלחץ! נועה מרגישה שהיא צריכה ללחוץ . עברנו מהמקלחת למיטה וגילינו הפתעה נוספת- הראש ממש קרוב. ומתחילים ללחוץ! !

התינוקת המתוקה הזו נולדה לה בקלילות נטולת מאמץ (עד כמה שאפשר לקרוא כך ללידה), עם אמא גיבורה ואנדורפינית (ההורמונים השתוללו בגופה ושיככו את הכאב, נתנו שלווה ורוגע והמון אופוריה) בתוך שעה מהרגע שנכנסנו לחדר לידה :)
אין ספק שזה היה רגע מרגש מאוד מאוד. כולנו היינו בהודיה גדולה וקצת בשוק .. בכל זאת, לא בכל לידה ראשונה מגיעה תינוקת אל העולם בכזו מהירות.

אבל כמו שאני אוהבת לומר, "בלידה כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה" הכל יכול לקרות והרשות נתונה.

אין ספק שההכנה שנועה ובעלה בחרו לעבור, המפגשים לפני, ההכנה הרגשית והתמיכה הרבה שקיבלה ביחד עם האמונה שלה בעצמה ובגוף שלה, איפשרו לה לשחרר ולזרום עם הכאב, הלידה וכל מה שהיא הביאה איתה.

ולי? היתה זכות להיות שם לצידה. לתמוך ולעודד, לעסות ולהסביר, להסתכל לה בעיניים כשהפכה לאמא ולהיות עדה לכל האהבה שהיתה בחדר כשהזוג המתוק הזה הפך למשפחה.

אני אוהבת כל כך את המקצוע שלי! כבר אמרתי ?

*תמונת אילוסטרציה

אני מודה על השליחים הנפלאים שליוו אותי בלידה האחרונה .אחת מהשליחים היתה חופית המקסימה  אני מודה על השליחים הנפלאים שליוו אותי בלידה האחרונה .אחת מהשליחים היתה חופית המקסימה

אני מודה לאלוקים שבזכותו ורק בזכותו הלידה השלישית שלי היתה כל כך קלה יותר מהלידות הקודמות ואני מודה לו על השליחים הנפלאים שליוו אותי בלידה האחרונה .אחת מהשליחים היתה חופית המקסימה.

אז ככה זה התחיל. 

בלידות הקודמות שלי לקחתי אפידורל בראשונה ופיטוצין בשניה וידעתי שאני רוצה הפעם לידה טבעית. הבנתי שיהיה לי קשה לעשות את זה בלי שיעזרו לי להפחית את הכאב של הצירים וגם ידעתי שאני צריכה מישהו שיעזור לי מול מתקפת ה "למה את צריכה את זה?" " למה שלא תקלי על עצמך ותקחי כבר אפידורל?" ועוד כהנה וכהנה אמירות משובבות נפש של כל מיילדת שעוברת בחדר.

בקיצור, החלטתי לקחת דולה. בעלי היה סקפטי מאוד ולא הבין מה דולה יכולה כבר לעשות שהוא לא יכול אבל בכ"ז גררתי אותו איתי לראות את הדולה שבחרתי...

חופית הגיעה אלינו הביתה כי החלטנו שננסה לעבור את רוב הצירים בבית. כשהתכתבנו, חופית אמרה שמקלחת מאוד עוזרת ואני כבר הגדלתי ראש ועשיתי אמבטיה אז עד שחופית הגיעה הצירים שוב פחתו - למי שלא יודעת (אני לא ידעתי), אמבטיה לפני פתיחה 5 מפסיקה או מפחיתה משמעותית את הצירים.

הקטנצ'יק שלנו החליט שהוא רוצה להוולד בכ"ז אז הוא חזר לסט צירים חדש וכואב אבל הפעם חופית היתה לידי ובכל ציר היא עשתה לי עיסוי והזכירה לי לנשום והכאב היה פשוט הרבה הרבה פחות משמעותי.

כדי לעזור ללידה להתקדם, חופית הוציאה אותנו לטיול ערב בשכונה. אז הלכנו וצחקנו ביחד. חופית לא פיספסה אף ציר ועזרה לי לעבור אותם תוך כדי הליכה. אחרי הטיול הצירים כבר ממש כאבו והתחיל לחץ באזור האגן אז נסענו לבית החולים.

כשהגענו לבית החולים, אחרי כל כמה צעדים היה לי ציר שהיה כואב מאוד. אני הייתי בטוחה שאני עומדת ללדת ממש בקרוב אבל האחות שקיבלה אותי אמרה שיש לי רק פתיחה של 3.5...

מה? 3.5? אז למה כל כך כואב לי? בשלב הזה נשברתי. לא הבנתי איך זה כל כך כואב ואני רק בפתיחה של 3.5 (מהניסיון שלי בפתיחה 3.5 הצירים לא כל כך כואבים וגם עוברות כמה שעות טובות עד לפתיחה מלאה). כבר חששתי שאני אוותר על החלום ללדת בלידה טבעית אבל חופית עודדה אותי ואמרה לי שאני יכולה לעשות את זה ושהצירים ממש חזקים ולא תואמים את הפתיחה שלי (ושזה יכול לקפוץ ברגע). היא עזרה לי לחזור ולהאמין בעצמי ברגעים שאני כבר לא האמנתי. היא עזרה לי לחזור ולהיות בהווה ולא לחשוב על מה שיהיה.

בשלב הזה הייתי די מותשת אבל חופית התעקשה שנכנס לחדר הלידה הטבעית ולג'קוזי כי היא ידעה כמה זה חשוב לי ובאמת המים עזרו לי להתאפס שוב ולחזור להתמודד עם הצירים.

תוך 60 דקות מהרגע שנכנסנו לחדר הלידה הטבעית אורי שלנו היה בחוץ. מתוק, חמוד וכועס :)

 

חלקכן ודאי תוהות האם לקחת דולה או לא, גם אני התלבטתי הרבה ומהחוויה שלי אני יכולה לומר שהיה שווה כל שקל. ואני גם אסביר.

הדולה שלי עזרה לי מאוד להפחית את הכאב בצירים הכואבים כך שכשהגעתי לשלבי הלידה האחרונים, יכולתי להמשיך לשאת את הכאב וללדת בלידה טבעית וללא אפידורל שגרם לי כאבי גב במשך שנה וחצי  (!) לאחר הלידה האחרונה.

בשלבי הלידה הרבה פעמים קשה מאוד להיות אסרטיבית ולבקש ללדת באופן שאת רוצה. הכנתי תוכנית לידה אך מקוצר הזמן הצוות לא קרא אותה. חופית ידעה מה חשוב לי (ג'קוזי, מוניטור לסירוגין, לידה בכריעה) וידעה להבהיר את זה לצוות בלי לעורר אנטגוניזם וכך קיבלנו גם את שיתוף הפעולה שלהם.

הדולה שלי ידעה לשנות לי דפוס חשיבה בשלב קריטי מאוד כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר וכך הצלחתי לעבור את ה"משבר" ולהמשיך ללידה טבעית.

נשימות ממש ממש מורידות כאב. חופית גם יודעת להוכיח את זה בפגישות המקדימות J צריך לדעת איך לנשום והדולה שלי ידעה לגרום לי חסרת סבלנות שלי ממש לנשום במשך כמעט כל הצירים. אני די בטוחה שנשמתי בלידה הזו יותר ממה שנשמתי כל ימי חיי...

יש עוד הרבה יתרונות לדולה אבל לי היה חשוב לספר את הסיבות העיקריות ששינו לי את החוויה.  

 נ.ב. גם בעלי אגב, היה מרוצה מאוד. הוא סיפר בסוף הלידה שהוא נהנה (מי היה מאמין) ושזה שווה את הלידה שזכיתי לה.
והזוגיות? גיליתי בו יכולת לתמוך בי ולהיות שם בשבילי באופנים שלא חשבתי שאפשריים. ואני מאמינה שהוא הצליח להיות נוכח שם בצורה כל כך טובה גם בזכות הליווי.

*תמונת אילוסטרציה

בלידה כמו באמנות- אין דבר כזה שאין דבר כזה- סיפור מדהים!   בלידה כמו באמנות- אין דבר כזה שאין דבר כזה- סיפור מדהים!

את מורן ליוויתי בלידתה השמינית.

(בשתי הלידות שקדמו לה היא לקחה דולה והבינה שהיא לא רוצה ללדת עוד בלי מישהי מקצועית שהיא סומכת עליה לצידה. הפעם רצה הגורל, או השם, או הקארמה, והיא בחרה להחליף את הדולה שלה ודרכינו נפגשו).

במפגש ההכנה שלנו לקראת הלידה, מורן סיפרה לי שהיתה רוצה ללדת הפעם כמו בסרטים של לידות טבעיות- בכריעה, בעצמה, בריכוז והתכנסות פנימה. אבל היא חוששת. לא סומכת על עצמה שזה אפשרי, שיש בה "מה שצריך". פתחנו עוד קצת את האפשרות, שלחתי למורן סרטי לידה תומכים ונשארנו עם ראש פתוח למה שהלידה הזו תביא איתה....

הצירים נמשכו כמה ימים, הולכים ובאים.

מתחזקים ונפסקים.

עד שלילה אחד זה הלך והתגבר.... בלילה קר באמצע דצמבר קיבלתי טלפון בשעה 4:00 לפנות בוקר ונפגשנו קצת אחר כך במיון יולדות שיב"א. צירים כל 2-3 דקות. היינו בטוחות שזה כבר קורה. לאחר בדיקה התברר שיש פתיחה של 2.5 ס"מ והרופאה אופטימית שזה יתקדם מהר.
הסתובבנו, חיזקנו צירים, נשמנו, דיברנו.
הפחד עלה. הדאגה וההתרגשות- כל מה שטומנת בחובה כל לידה שיש לה משמעות, ולא רק של תינוק... (כשאנחנו מסכימות לגעת במה שעולה). ואת נגעת באומץ. דיברת את הפחד. נכחת איתו.

בשלב מסויים, הצירים נפסקו (שוב...).

השעה כבר 16:00 , 12 שעות אחרי הצירים הסדירים וההחלטה לצאת לבית חולים. יש פתיחה של ארבעה ס"מ אבל אין צירים. שום זירוז לא עזר, שום מניפולציה לא הפעילה את הגוף. המים כבר ירדו ואנחנו בחדר לידה. אי אפשר לחזור הביתה. אז נחנו קצת (גם את וגם אני).


סבלנות היא ערך כל כך חשוב בלידה- לתת לתהליך מספיק זמן להיות שלם.
ואת נתת.
בסבלנות.

מגיע סבב רופאים ומנסים להחליט מה לעשות- האם להעלות למחלקה או לתת הזדמנות נוספת (מורן סירבה לזירוז. היה לה ברור שזה יקרה כשזה יהיה נכון ואין טעם להאיץ בזה). המיילדת הציעה לנסות עיסוי פטמות לפני שמוותרים ועולים למחלקה. ומורן הסכימה J

וזה עבד!
הצירים התחזקו.
הפחד התגבר.
אבל המשכנו לעבוד...
הפתיחה מתקדמת בעצלתיים. ומורן כבר מיואשת. כואבת. עייפה. רוצה להתנתק קצת, לנוח, על הספה. הצירים סדירים אבל רחוקים (כל 7 דקות ציר).

ואז מגיע הטוויסט בעלילה-

אני מבקשת ממורן שתקום (לצירים היתה נטייה להיעלם בכל פעם שמורן נחה) , שנזרים קצת את האנרגיה.
אנחנו קמות למקלחת ובדיוק מגיע ציר חזק. מורן נשענת עלי ומשחררת את הבכי. בכי גדול ומשחרר, שנותן לכל הרגשות ביטוי. שמאפשר לסכר להיפתח.
התפרקת קצת.
בכית.
נתת לייאוש קצת מקום.... ונאספת בחזרה (תסלחו לי שאני עוברת לגוף ראשון, אני לא יכולה לכתוב את זה אחרת).

בשירותים קרה דבר מופלא (תחנת עצירה בדרך למקלחת)- היו 2 צירים חזקים. אני תמכתי בך בגב התחתון עם לחץ חזק וזה הקל. מאוד. פתאום אני מרגישה עוד ציר, אבל הגוף אחרת, את אחרת.
יש קצת לחיצה בסוף הציר.
מגיע עוד ציר ושוב, את לוחצת.
הבאתי לך שרפרף שהכנתי למקלחת- ביקשתי שתשבי (קודם כל והכי חשוב- לא לעמוד אם אין מיילדת שתתפוס את התינוק).
אמרת שאת מרגישה שאת רוצה ללחוץ, אבל לא יכולה לקום משרפרף (ביקשתי שנקום למיטה).
"תקראי למיילדת" ביקשת, "אבל אל תעזבי אותי" אמרת באותה נשימה.
אוקי, חשבתי, אתגר, אבל נמצא פתרון.
אני מנסה במחשבתי לקרוא למיילדת, לתקשר איתה ברמה אחרת (אין לי טלפון או אינטרקום או לחצן מצוקה), אבל היא לא מגיעה.
אז קראתי לה.
לא חזק.
לא בשמה.
אבל היא ענתה מיד. כאילו מכווננת אלינו (כנראה שזה קצת עבד...)
היא מגיעה וקובעת "אין זמן, הראש כבר כאן".
עוד ציר ואת בהכתרה.
שקטה
מרוכזת
לוחצת
רגועה
בכריעה....
בציר הבא זה שורף נורא. ואז הראש כבר בחוץ.
המיילדת שם בלי כפפות אפילו. על רצפת האמבטיה.
משכתי את הכותונת שלך מהכיסא לרצפה, וגם המיילדת השנייה בדיוק הגיעה עם שמיכות סטריליות (רגע לפני שהגוף בחוץ) ופרסה אותן בחופזה.

ואז היא נולדה!!
ורודה
מתוקה
וגם את ילדת משהו בתוכך.
עוצמת הרגע הזה תיחקק בליבי לעד. שתינו בכינו בהתרגשות ובשחרור עמוק.
והיא עליך, לבושה כביום היוולדך, וגם היא .

אלו היו כעשרים הדקות האינטנסיביות ביותר בחייך (ואולי גם בחיי)

מי חשב שאחרי צירים כל 7 דקות ופתיחה 4 פתאום תלדי ?
מי חשב שלא נספיק לקום למיטה.
מי חשב שיחכה לך שם שרפרף בדיוק כמו שרצית???

*רגע לפני יציאת הגוף, בין חיים ברחם לבין הפרידה ממנו. בין להיות בהיריון לבין להיות אמא, אמרת תפילה.
והיא היתה כל כך חזקה ועוצמתית. אין לי ספק שהיא התקבלה באופן ישיר ומיידי.
הרגשתי את השכינה שורה שם במלואה.
(ומי שסקרנית- היא התפללה על מישהי אחרת ולא על עצמה...).

אני כותבת את המילים האלה וזוכרת את הרגע. מרגישה את העוצמות שלו בכל גופי.
את המבט השליו, את השמחה, את העוצמות שראיתי בעיניך כשהיא יצאה.

איזו זכות יש לי להיות בלידות כאלו- מופלאות, עוצמתיות, מפתיעות, בריאות וזורמות.

 

מזל טוב אהובה

חופית  מנו – לידה בידיים חמות.

אהבה חדשה נולדה  אהבה חדשה נולדה

מיומנה של דולה...

אני חייבת לספר לכן את סיפור הלידה של קארין.

כי הוא היה פשוט מרגש בטירוף. משמח ומחזק.

את קארין ליוויתי כבר מההיריון, בהכנה רגשית של מספר מפגשים והכנה ללידה.

שבוע 40 מגיע ויש צירים. במשך שלושה ימים זה נמשך. צירים כל שעה... כל חצי שעה... ולאט לאט זה מצטופף וקצת מתרחק. ושוב מצטופף. תהליך טבעי ונורמלי שבו יש הזדמנות לשחרר רגשית את ההיריון. לסיים תקופה של להיות אישה הרה. של להיות אישה ולא אמא. ולעבור בהדרגה לשלב חדש בחיים. וקארין, פחדה, אבל זרמה. כאבה , אבל חיכתה. נתנה לזמן לעשות את שלו. איפשרה לגוף את הקצב שהיה נכון לו. וזה התקדם. לאט לאט היא הבינה שכאשר היא פוחדת, היא מכווצת וזה כואב יותר. והיא התחילה לרקוד עם הציר. פיתחה לה ריקוד לידה משלה. בין מוזיקה למים. בין המיטה לעמידה היא עברה את זה ציר אחרי ציר.

השבת נגמרת ואני הולכת לישון. שלוש בבוקר טלפון. "מאמי,אני בבית חולים. פתיחה 4 ומקבלים אותי לחדר לידה". מיד, לקחתי תיק, צחצחתי שיניים, הכנתי קפה לדרך ונסעתי אליה. בדרך, מתקשרת לשאול מה שלומה והיא מרוצה "אני עם מוניטור בעמידה". אךךךךךך,כמה אני גאה J

הגעתי אליה, וביחד נשמנו, רקדנו, זרמנו. ומגיע ציר ועוד ציר. חלקם חזקים וחלק קטנטנים. גלים גדולים וסוחפים או פכפוך של מים קטן. מיילדת מופלאה בודקת פתיחה. יש 5 ס"מ. משחררת אותנו מהמוניטור, פותחת דלת וחלון "יולדת צריכה אוויר טרי" היא אומרת. ויש אור טבעי ואוויר נקי. ואנחנו עם האייפד ומוזיקה בחדר, רוקדות צירים עם אדל והראל סקעת. נכנסות למקלחת וזורמות, יוצאות אל הכדור, ואז קצת נחה במיטה עם המוניטור, רק לשמוע קצת את הבייבי. הפתיחה עדיין 5 וקארין קצת מאוכזבת (וגם אני). המיילדת מסבירה שהצירים לא מספיק צפופים. שצריך להגביר את הקצב. ושאולי הרופא יכנס ויציע פיטוצין או לפקוע את המים.
והוא אכן נכנס. קארין סירבה לו בנימוס ובחיוך שובה לב. הוא ניסה קצת לאיים. ולעשות שרירים. להעביר לה את מסר של הקטנה וחוסר אחריות "אני מבין שאת מסרבת למה שאני אומר שצריך לעשות" והיא ענתה בחן "כן". זה לא מצא חן בעיניו אבל הוא הלך...

מה עושים? מחזקים צירים באופן טבעי. ללכת עם הקצב הטבעי של הגוף ולעזור לו קצת- צמחי מרפא, ארומתראפיה ורפלקסולוגיה עשו את העבודה. הצירים הרבה יותר צפופים וארוכים. ואנחנו ממשיכות.
והיא.... כמו אלה!! המיילדת מציצה מידי פעם בחדר. מסתכלת בהערצה. ואומרת לה "את כל כך יפה" והיא רוקדת, נוהמת, נושמת, זזה לה בחדר לאן שנושאות אותה רגליה. קשובה לגוף, לעצמה , לעובר שלה (היא מרגישה אותו מסתובב באגן, מרגישה אותו נדחק עם כל ציר, מחכה לפגוש אותו). ואנחנו ממשיכות. באמונה. והריקוד ההורמונאלי בשיאו- בכל ציר היא מרגישה גל של הורמוני אנדורפין מציפים אותה. האוקסיטוצין שם. עושה צירים, עושה "rush", עושה שמחה. והיא, בשחרור נפלא, מרגישה את הכל. אחרי כל ציר היא זורקת לאוויר "איזה כיףףףף" .

בדיקה חוזרת- פתיחה 7, בציר אפילו 8 ס"מ. איזו שימחה. וקארין עדיין מתלבטת, "אני אקח אפידורל? היא שואלת" מחפשת תשובה. לא בטוחה האם תעמוד בכאב. האם יהיה לה כוח. ואני איתה, בדרך שלה. מחזקת אותה ביכולת שלה ללדת. מזמינה אותה להמשיך להיות נוכחת שם. כי הכאב הוא אותו כאב. הצירים מצטופפים, הופכים ארוכים יותר, אבל הם כואבים באותה מידה. היא בוחרת להמשיך, אבל ליתר בטחון נותנים לה שקית נוזלים כהכנה. אם תחליט לקחת אפידורל, שתהיה מוכנה.

הצירים מצטופפים. שלב המעבר מגיע, היא פוחדת, היא מיואשת, רוצה לנוח, רוצה לעצור. ומחליטה "אני רוצה אפידורל". אין בעיה, המיילדת אומרת. מוציאים את העגלה של המרדים. מביאים לה את הטופס. ומחכים לו, שיתפנה. ובינתיים, אנחנו ממשיכות. מבקשות כוח מבורא עולם להמשיך. והיא מיואשת. אני איתה. נוכחת. מקשיבה. נותנת לה להוציא, לשחרר, לבכות. אני יודעת שזה טוב. שהיא בשלב מאוד בריא ומדוייק ותיכף משהו ישתחרר. "נו, איפה האפידורל" היא שואלת, ואני מרגיעה, הוא תיכף יבוא. אבל לא בטוחה שהוא יספיק...
הייאוש מתגבר. היא לא רוצה את הכאב הזה יותר. "בואי למקלחת!" אני פוקדת. היא מהססת. אבל אני מרגישה שהיא זקוקה לקצת הובלה. לצאת מתחושת הייאוש ולעשות. כמו שעשתה כל כך טוב כל הלידה הזו. במקלחת על כדור פיזיו, היא נותנת למים לשטוף אותה. האגן שלה זז, כאילו מעצמו, מוביל את הדרך, פותח את הנתיב לעובר לעבור. והיא, נוהמת, וגונחת, שקועה בעצמה.
המיילדת נכנסת, "בואי נעשה קצת מוניטור" היא מציעה. קארין עולה על המיטה. מנצלת את הזמן למנוחה. הצירים מתגברים. ציר על ציר על ציר. וזה קרוב. המרדים עוד עסוק בחדר השני. ופתאום "אני חייבת לשרותים" היא צועקת. "תשחררי אותי מהמוניטור". היא רצה לשירותים אבל לא יוצא כלום (זה התינוק אני אומרת בליבי אבל זורמת, שתבדוק בעצמה. הרי תחושת הלחץ כל כך חזקה שקשה להאמין שזו לא יציאה). "בבקשה בואי חזרה למיטה" אני מפצירה. מרגישה בתוכי שהוא ממש קרוב. לא כדאי לעמוד בלי מיילדת בסביבה. קוראים שוב למיילדת, היא מתעכבת. "תעלי על המיטה עכשיו" אני מבקשת. ומיד היא מתחילה ללחוץ. המיילדת מגיעה. הראש כבר מבצבץ. אפילו לא הספקנו לפרק את המיטה. בקושי את ערכת הלידה היא פתחה. כמה נהמות ושאגות ויש הכתרה. הראש מקיף את כל פתח הנרתיק עם כתר מדהים וזה מתקדם. עוד לחיצה אחת והראש בחוץ. ואחריו, זרם של מים חמימים ששוטפים את הכל (מי השפיר כמובן) עוד לחיצה אחת והוא בוכה על בטן אימו. כולנו בהתרגשות מטורפת. האוקסיטוצין אופף את החדר ואי אפשר שלא להתמסר לו. לאהבה הטהורה הזו. לשמחה האינסופית. כולנו בוכים (גם האבא שממש ניסה להתאפק). חבל הטבור חזק ועבה. תינוק בריא וחזק. כולם בריאים ושלמים (גם בגוף וגם בנפש) . איזה אושר. אחרי כמה דקות שחבל הטבור מפסיק לפעום, המיילדת מגישה לי את המספריים. "רוצה לחתוך?" היא שואלת, ואני לא בטוחה שזה שלי, מהססת. אבל היא נחושה "הרווחת את זה ביושר" היא אומרת ומניחה את הקלאמפ הראשון (שחוסם את החבל). בהתרגשות וביראה ניתקתי את הקשר של העובר לחיים שברחם ומאימו. ועכשיו מצפה להם חיבור אחר. מדהים ומופלא. אהבה חדשה נולדה.

הפכתי לאם לראשונה...מאוד רציתי לידה טבעית. קראתי, למדתי, עשיתי קורס פרטי והייתי בטוחה שכך יהיה. ..  הפכתי לאם לראשונה...מאוד רציתי לידה טבעית. קראתי, למדתי, עשיתי קורס פרטי והייתי בטוחה שכך יהיה. ..

מאוד רציתי לידה טבעית. קראתי, למדתי, עשיתי קורס פרטי והייתי בטוחה שכך יהיה.
בתל"מ הלכתי למעקב אצל הגניקולוגית שלי והיא קבעה "מיד לנסוע לבית חולים. צריך להתחיל זירוז בגלל מיעוט מי שפיר". הייתי מבוהלת. לא הסכמתי שיהרסו לי את ה"לידה הטיבעית". ולא הבנתי למה מתעקשים ליילד אותי. למזלי היה עומס בחדרי הלידה אז הסכימו לחכות לבוקר עם הזירוז... קראתי באינטרנט, חיפשתי מידע והפכתי כל אבן עד שהבנתי את העיקרון של הבדיקה הזו (שהיא סטטיסטית ולא אמינה ושכמות המים משתנה כל הזמן בגלל הרבה גורמים-כלומר בדיקה לא יציבה). ואז התעקשתי לחכות לצירים. הרופאים איימו עלי, האחיות צעקו עלי אבל אני הרגשתי שהכל בסדר. נשארתי עם מוניטור ומדדתי תנועות וחיכיתי. ביום השני לפתע בדיקות האולטרסאונד הראו שמי השפיר תקינים לחלוטין. שחררו אותי הביתה וביקשו שאחזור אחרי  יומיים אם לא תהיה התקדמות.
חזרתי הביתה בשמחה והחלטתי שכדאי שאני אתחיל ללדת כי לא יהיו לי כוחות להתנגד להם שוב אם אצטרך לחזור לבית החולים בלי צירים- לקחתי שמן קיק, עשיתי עיסוי שיאצו והלכתי ליוגה. וכך הלידה התחילה.
בלילה התחילו צירים. אני לא הצלחתי לחזור לישון.גם מהתרגשות וגם כי לא היה לי נוח. כל הלילה הייתי על הכדור. בשלב מסוים הערתי את בעלי והוא, שעדיין לא ידע מהי שינה קלה (את זה עדן לימדה אותו אחר כך) לא הסכים להתעורר. משך אותי אליו למיטה ומלמל "בואי לישון עוד קצת" "עוד מעט נקום". היום אני יודעת שזה שיא האבסורד, אבל באותו זמן... וכך כל הלילה הייתי לבד עם הצירים, על הכדור, ליד המיטה. בבוקר הצירים המשיכו, אספנו את אמא שלי ונסענו ללניאדו. עד נתניה מפתח תקווה בשביל החדר הטיבעי. הנסיעה עם צירים היתה לא פשוטה בכלל. כשהגענו התברר שאין מספיק פתיחה (2 ס"מ) והצוואר לא בשל. שלחו אותנו להסתובב. חזרנו אחרי שעתיים והפתיחה התקדמה ל- 3 ס"מ. הרופא עשה לי "טובה" והכניס אותי לחדר הטיבעי. ואני אומרת "טובה" במרכאות כי זה לא עשה טוב,אלא רק נזק. אני יודעת את זה היום. כי באמת עוד הייתי בשלב הלטנטי. ומרגע שנכנסתי לחדר השעון התחיל לתקתק. ציפו להתקדמות לפי הפרוטוקולים שלהם. והיא לא התקדמה. בשלב מסויים הוציאו אותי מהחדר הטיבעי כי במוניטור היתה האטת דופק קלה. ועברתי לחדר רגיל. בלי אמבטיה או אפילו מקלחת (יש שם רק מקלחת אחת בחדר קבלה)  . לקראת חצות ואחרי 16 שעות בערך הרגשתי מותשת ומיואשת וכל ציר שהגיע היה קשה ובלתי נסבל. מיילדת נכנסה לחדר וברחמיה נשארה איתי כמה צירים. בזמן הציר היא הנחתה אותי איך להרפות ולנשום ועשתה לי עיסוי בגב. הצירים פתאום הרגישו שונה. הכאב היה אחרת והרגשתי נחמה מאוד גדולה. אבל אז היא הלכה. והשאירה אותי עם הצירים ועם בן זוג חסר אונים כי הוא לא יודע כבר מה לעשות ואמא שקשה לה לראות את הבת שלה סובלת כל כך. והיאוש היה עוד יותר גדול. החלטתי עם עצמי שאני רוצה בדיקת פתיחה נוספת ואם אין התקדמות בפתיחה אז אני רוצה אפידורל כי אין לי כוחות לשאת את הכאב הזה יותר.

גם אמא שלי וגם בעלי היו איתי בחדר לידה ושניהם היו מותשים גם כן (היו צירים כל 3 דקות בערך). בבדיקה-היתה פתיחה של 5 (התקדמות של "אצבע" מהבדיקה הקודמת שהיתה שעות רבות לפני כן). אז לקחתי אפידורל ונחתי קצת.

הוסיפו גם פיטוצין והייתי בניטור מלא בגלל פעימות לב לא סדירות של העוברית שלנו. וגם הוסיפו לי חמצן בשלב  מסויים.
ישנתי כי הייתי מותשת אחרי יומיים ללא שינה ועם צירים כואבים ולא יעילים, אבל כל הזמן האוזן שלי היתה עם המוניטור. מקשיבה שהדופק בסדר ושהעוברית הקטנה שלי מרגישה טוב.

צירי הלחץ היו שלוש שעות בפתיחה מלאה שלא קרה כלום, ואף אחד גם לא הסביר ואף אחד לא טרח לברר מה עוד אפשר לעשות. ואז נכנסה אחות עם סכין גלוח, ואני נורא נלחצתי. כי ידעתי מה זה אומר (חתך). שאלתי מה היא עושה והיא הסבירה שהיא צריכה לגלח אותי כי עושים חיתוך חיץ לצורך ואקום.

אני נחרדתי ולא הסכמתי בשום אופן- הסברתי לרופאה שעדיין לא התחלתי ללחוץ ואין סיבה להתערב עדיין ואין מבקשת שיתנו לי כמה דקות לנסות לבד.

הרופאה הסבירה שבגלל אי סדירות של הפעימות לב אני מסכנת את התינוקת והחתימה אותי על טופס ויתור ולקיחת אחריות ויצאה בכעס מהחדר. היום אני יודעת שזה ממש לא קשור לעוברית וזה ממש לא היה בחירום. זה היה פרוטוקול. אחרי שלוש שעות שהראש לא יורד והלידה לא קורית, הם צריכים לפעול. מזל שהייתי קשובה לאינטואיציה שלי ולגוף שלי וסמכתי עליו ולא עליה (על הרופאה).

וכך אחרי כמה דקות, נולדה עדן, ביתי הבכורה בשעה 6:37 במשקל 3.220 בציון אפגר של 9-10 ומצב חמצן בדם תקין בהחלט. ובכל זאת הפרידו ביננו לצורך בדיקות. ואני נשארתי לבד. בעלי ואימי הלכו הביתה לנוח. התינוקת היתה בתינוקיה ואני שכבתי במסדרון ולא מרגישה את הרגליים ובלי התינוקת שלי, שהיתה חלק ממני תשעה חודשים. הרגשתי פתאום חלל עצום וחשבתי לעצמי שאם לא יביאו לי את התינוקת שלי עכשיו אני לא אעמוד בזה. מזל שאחות מקסימה שמעה אותי צועקת מקצה המסדרון והביאה לי אותה מהתינוקיה. היופי שלה והשלמות הנפלאה שלה היתה מדהימה בעיני. הייתי מאוהבת

בלידה של יהלי החלטתי שאני אלד אחרת...  בלידה של יהלי החלטתי שאני אלד אחרת...

בלידה של יהלי החלטתי שאני אלד אחרת. שהפעם זה יהיה בדיוק כמו שאני רוצה וחולמת, מתוך הבנה שלידה יכולה להיות עוצמתית, נהדרת, שאני אתמודד עם הצירים טוב והלידה תהיה טבעית.

אז אחרי שכבר הייתי בלניאדו ובתל השומר,הפעם החלטתי לנסוע למאיר בכפר סבא. לקחתי לי דולה, את דינה הנפלאה, עשיתי הכנה רגשית ועיבוד של סיפורי הלידה הקודמים שלי והכל היה מוכן .

הצירים התחילו לפנות בוקר ובבוקר כבר התחילו להיות צפופים יותר. אבל אני המשכתי כרגיל. דיברתי עם השכנה בחוץ. המשכתי בענייני היום יום, ובזמן הציר נשמתי, זזתי והרפתי. דינה הצטרפה אלי בעשר. עם צירים כל 5-7 דקות. אבל הם לא היו מספיק אפקטיביים. ולא מספיק סדירים. בכל זאת נסענו לבית החולים בשעה 12:00 (ככה אני רציתי. אחרי ההתקדמות המהירה בלידה הקודמת חשבתי שהפעם יהיה מהר יותר וחששתי).בבדיקה- פתיחה: 2 ס"מ, צוואר לא בשל... הלכנו להסתובב. והחלטנו שנחזור כשנדע שזה כבר ממש קרוב. ברחבת בית החולים בעלי היה איתי בצירים, נשם איתי וזז איתי, דינה עשתה לי דמיון מונחה בין הצירים כדי להרפות ולקדם את הלידה. והכל היה נפלא. זה כאב. מאוד. אבל הרגשתי שיש לי את הכלים להתמודד עם זה. בחמש עלינו חזרה למחלקה. מאוד רציתי מים! זה ממש עוזר לי להתמודד עם הצירים וציפית לג'קוזי.
הייתה פתיחה של 5 ס"מ ונכנסנו לחדר הטבעי.

הנוכחות של דינה הוציאה מבעלי משהו אחר. הוא תמך ועיסה ונשם, כמו בכל לידה אחרת, אבל בלי הלחץ, עם מרווחי נשימה כי היה מי שיחליף אותו ויתחלק איתו בנטל. כי לא דרשתי ממנו נוכחות מלאה בכל הזמן ולא דרשתי ממנו את כל התמיכה הרגשית שהייתי זקוקה לה כל כך והוא לא ידע איך לתת לי אותה (הוא לא אישה ולא בלידה כך שאין לו אפשרות לדעת מה אני צריכה בדיוק בלי שאני אצטרך להגיד את זה).

הייתי 3 שעות עם צירים. בין הג'קוזי, לשירותים ולכדור הפיזיו בעמידת שש. החלפתי תנוחות, נשמתי, הרפתי. והכאב הרגיש שונה. הרגשתי שאני יכולה לעמוד בזה. שאני עושה את זה והכל נפלא. היה בי צורך להסתכל על השעות ולדעת מה קורה. כמה זמן זה נמשך וכמה עוד נשאר. אבל דינה, ביקשה שאעזוב את השעון,אפסיק לחשוב ואתמקד במה שחשוב-לנשום,להרפות ולהיות. להיות בציר. להיות במנוחה. וכך עשיתי . וזה היה מאוד נכון ומדויק לי. כי השעות האלה הרגישו כמו נצח וכמו דקה. איבדתי תחושת זמן והייתי פשוט בהווה. בלי לחשוב על הציר שעבר או על הציר שיבוא. וזה היה הרבה יותר קל להתמודד רק עם הציר הנוכחי מאשר עם כל הלידה ביחד.

אישית, החוויה והזיכרון שלי מההיריון והלידה היא מאוד חיובית, עד כדי כך שכבר באותו שבוע הייתי מוכנה לחוות אותה שוב...  אישית, החוויה והזיכרון שלי מההיריון והלידה היא מאוד חיובית, עד כדי כך שכבר באותו שבוע הייתי מוכנה לחוות אותה שוב...

אישית, החוויה והזיכרון שלי מההיריון והלידה היא מאוד חיובית, עד כדי כך שכבר באותו שבוע הייתי מוכנה לחוות אותה שוב.

ילדתי בסוף החודש השמיני להריוני, הצירים התחילו יום לפני הלידה, ביום הולדתי התפרשו לי ככאבי בטן קטנים מדי פעם ובעצבים גדולים.

הייתי עצבנית בצורה שונה מבדרך כלל , כל דבר עצבן אותי ורבתי עם כל מי שסביבי.

ככה זה נמשך עד הערב וכל פעם כאבי הבטן היו חזקים וכואבים יותר, רק בתנועה הרגשתי סוג של הקלה.

בסביבות עשר- עשר וחצי בלילה עוד היינו אצל ההורים של בעלי ובעודם יושבים כולם בסלון וצופים במשהו בטלוויזיה אני הלכתי למטבח ובלי שום אזהרה מוקדמת הרגשתי שיטפון אדירים מציף אותי ואת הבגדים שלי, תחילה חשבתי שברח לי כי לא הצלחתי להחזיק את הפיפי אבל כשניסיתי להמשיך ולעצור את הזרימה ולא הצלחתי ברחתי מהר לשירותים ולא האמנתי שאולי הנה אולי הלידה מתחילה אבל לא הגיוני...! לא האמנתי שהרגע הזה באמת יגיע.

הדבר הראשון שעלה בדעתי לפני שאני מתלהבת לספר על הירידת מים לכולם היה להתקשר לדולה שלי ולשמוע מה היא חושבת ואולי זה לא באמת ירידת מים..

בסופו של דבר, כשכל הסימנים הצביעו על תחילתה של לידה, אספנו את התיק והדברים ובאחת עשרה בלילה נסענו לבית חולים שיבא תה"ש.

מהרגע הזה הצירים הפכו כואבים יותר וקשים יותר להתעלמות ואכן גם דמעות החלו להופיע במעמקי הגרון.

תהליך הקבלה בבי"ח היה מהיר והאחיות אכפתיות וחמודות, בעודנו מחכים עם עוד נשים כאובות בדרך לקבלת חדר או בתור לבדיקת פתיחה עמדנו אני ובעלי בצד, מנסים להיות נחבאים אל הכלים ולהתמודד שנינו עם הכאב.

מדהים איך שהצירים קרבו אותנו, המון סבלנות ואהבה הפגין בעלי המדהים והמסאז'ים על גבי כדי להקל עלי לא פסקו, כ"כ היינו שקועים בלהתמודד יחד עם הכאב שפספסנו את התור לבדיקת פתיחה אבל היה שווה את זה.

רשמתי לעצמי הערה שבפעם הבאה שגם בעלי יכנס איתי לבדיקת מוניטור- לא היה כיף להיות שם לבד.

באחת ורבע בלילה נכנסנו לבדיקה והייתי על פתיחה של ארבע וחצי סנטימטר ומחיקה מלאה

תוך מספר דקות מועט לקחו אותנו לחדר הלידה והניחו לנו לנפשנו.

לא היה פשוט, בשלב הזה כאבו הצירים כל כמה דקות בכאב שלפעמים הרגשתי שאני לא יכולה יותר.

כבר לא הרגשתי שאני יכולה לעמוד מרוב כאב ובטח שלא להתנועע בלי עזרה ולכן התקפלתי קטן אל תוך המיטה כשבעלי המקסים מאחורי מנסה לעזור במילים חמות וטובות, מסאז'ים וקירבה.

שש וחצי שעות הייתי עם אותה פתיחה ושום דבר לא השתנה, המקלחת באמת הקלה בטירוף את הכאב ולכן נשארתי תחת המים החמים כ- 40 דקות.

בסופו של דבר הכאב היה בלתי נסבל והסכמתי לקבל אפידורל ואולי סופסוף אוכל לעצום את העיניים כי העייפות של שנינו הייתה עצומה.

בערך בשבע בבוקר הגיעה הדולה המקסימה שלי ואימו של בעלי להיות איתי ושיחררו את בעלי היקר לישון ולנוח אחרי לילה ארוך ומתוח.

הן היו עזר גדול במהלך הלידה, הושיבו אותי והזיזו אותי ועשו לי קומפרסים חמים ורפלקסולוגיה ובסופו של דבר גם קיבלתי את האפידורל ופרשתי לשינה עמוקה.

כ"כ שמחתי שהתעוררתי וראיתי שהן עדיין איתי, סביבי, תומכות ואוהבות.

האפידורל עשה לי פלאים, הרגשתי את הלידה רק בלי הכאבים של הצירים וזה היה מדהים!

הן המשיכו עם התנועות והרפלקסולוגיה וגם בעלי הצטרף אחרי שינה קצרה ויכולתי להנות מהלידה עצמה בלי כאבים.

לאט לאט כשהגוף נרגע, הפתיחה יכלה להמשיך ואכן תוך זמן קצר היא הייתה כמעט מלאה והתחלתי להרגיש את הדחיפות של מתן אי שם למטה. זה היה מדהים! הרגשה מופלאה שכזו לא חוויתי מימי ונהנתי מכל רגע והייתי מוכנה להישאר כך עוד שעות!

בערך בשתיים עשרה בצהריים נכנסו הרופאים המיילדים ועזרו למתן לצאת בגלל האפידורל ואכן בשתיים עשרה ועשרים בעשרים ושניים באוגוסט 2012 מתן מיכאל נולד, בן ראשון!

ישר שמו אותו עלי והוא היה כ"כ סקרן! לא הפסיק לבהות בי וזה היה כ"כ יפה!

בעלי ליווה אותו לתינוקיה והיה איתו שם ודאג לו בשבילי עד שהתארגנתי ועברתי למחלקה להתאוששות.

כך בדיוק רציתי את הלידה שלי ואני לא מצטערת על שום דבר, נהנתי מאוד והיה לי הכי כיף בעולם וכמו שאמרתי, אני מוכנה לעבור את זה אפילו עוד כמה וכמה פעמים.

תמיכה נשית, מקצועית, תחושה של בטחון ושקט, שיהיה מי שיחזק אותי, שיסביר לי שהכל בסדר...  תמיכה נשית, מקצועית, תחושה של בטחון ושקט, שיהיה מי שיחזק אותי, שיסביר לי שהכל בסדר...

התחילו צירים בשעות הבוקר המוקדמות. קראתי לאמא שלי ששמרה על עדן ואני הייתי בבית עוד כמה שעות עם צירים שהלכו והתגברו. עדן היתה סביבי בשקט ורוגע מדהים. כאילו היא ידעה מה קורה ולא נצמדה או ביקשה תשומת לב מיוחדת אבל כן היתה קשובה אלי הרבה יותר בזמן ציר, למרות שלא היתה מודאגת ממנו או בתגובות קיצוניות. היא היתה בת שנה ו 4 חודשים. זה היה מדהים ובלתי נתפס, האינטיליגנציה הרגשית הטבועה בנו מינקות.

בעלי חטף דלקת בגרון והיה מעולף על הספה- שלחתי אותו לרופא, הוא קיבל אנטיביוטיקה ולקח כדור. והמשיך להיות חולה. זה הלחיץ אותי מאוד. אמרתי לעצמי. מה יהיה עכשיו. איך אני אלד לבד? ביקשתי ממנו להיות איתי ולתמוך בי למרות שלא הרגיש טוב. וזה עבד-הוא התעשת וקם על הרגליים למרות שהיה חולה ממש.

בשעה 14:00 יצאנו לבית החולים כשהצירים היו כל 5 דקות במשך שעה. בדרך לבית החולים הצירים התחזקו והצטופפו. ממש כל 2-3 דקות. והישיבה ברכב בזמן הציר היתה בלתי נסבלת. אז בכל פעם שהתחיל ציר בעלי עצר את הרכב ואני התחלתי ללכת עד שהוא הסתיים. זה היה מצחיק,באמצע כביש מהיר או בכביש חד נתיבי שעצר את כל התנועה. זה בכלל לא שינה לי!
אני מניחה שזה גם תרם להתקדמות כי בבדיקה בבית חולים הייתי בפתיחה של שש וצירים כל 2 דקות. תוך שעה וחצי ילדתי.

בזמן הצירים משה היה מאוד תומך, עזר לי בתנועה, עיסוי ורק להיות שם. אבל היו הרבה טלפונים. והוא-ענה לכולם! זה הסיח את דעתו וגם את דעתי והפריע לי מאוד . בשלב מסוים הבנתי את זה. לקח לי כמה צירים... וצעקתי עליו שיעזוב את הטלפון כבר!! וגם זה עבד J לפעמים צריך רק לבקש!

הצירים עברו בסדר, ישבתי הרבה באסלה ובמקלחת וזה עבר בסדר גמור.

בשלב צירי הלחץ נבהלתי מאוד. לא הבנתי מה קורה לגוף שלי והרגשתי חוסר שליטה על המצב. בלידה הקודמת הייתי עם אפידורל והייתי משותקת חצי גוף כך שזו היתה הפעם הראשונה שחוויתי את זה. לא ידעתי למה לצפות ולא היה מי שיסביר לי שהכל בסדר.

המיילדת התעקשה שאשכב במיטה וטענה שאסור להם לקבל לידה במשקל מעל 4 ק"ג שלא בשכיבה על הגב ושזה מסוכן לפירנאום בחשש לקריעה מסיבית. היום אני יודעת שגם זה שטויות. אבל אז, לא היה מי שיסביר לי, שיעמוד על זכויותי שם ועליתי על המיטה....

וכך ילדתי על המיטה לאחר כחצי שעה של צירים. שהיתה מאוד כואבת.אני זוכרת את הצירים ככאב בלתי נסבל ואת היציאה של אלה בתחושות של מתיחה קיצונית, שורפת ומאוד מאוד כואבת. עד כדי כך שהתחרטתי ורציתי כן את האפידורל. כמובן שכבר היה מאוחר מידי...

למרות מה שכתבתי בתוכנית לידה, עדיין עשו חתך חיץ אוטומטי, שהמיילדת לא באמת קראה. כשביקשתי ממנה היא אמרה לי "תסבירי לי בע"פ" ואני עשיתי את זה. זו היתה טעות! כי עם צירים אינטנסיביים ובמצב תודעה של לידה ממש לא זכרתי לחזור על כל מה שהיה חשוב לי. בגלל זה מאוד חשוב כן להכין תוכנית לידה ולהתעקש שיקראו אותה! כי בזמן צירי הלחץ, המיילדת עשתה לי חתך! למרות שממש לא רציתי וממש לא היה צורך (בלידה הקודמת ילדתי בלי חתך אחד), אבל זה הפרוטוקול. בגלל שהעוברית גדולה, חותכים. בעלי היה בהלם וממש לא אמר כלום. למרות שהוא ידע שזה חשוב לי מאוד ושעשיתי עיסוי פירנאום והכל כדי להימנע מכך.. ההרגשה אחרי, כשהתברר לי שזה מה שהיא עשתה היתה נוראית. שממש פגעו בגוף שלי. לא ביקשו את אישורי ולא יידעו אותי אפילו. זה נורא ואיום להרגיש ככה במקום רגיש ואינטימי כל כך. כמובן שהתפרים כאבו מאוד וגם ההחלמה אחר כך שלא תרמו לתחושת ההשחתה בגופי.

אלה נולדה במשקל 4.220 קג ובריאה. על פניו הלידה היתה קצרה ו"קלה". לידה טבעית כמו שרציתי. אבל בחוויה שלי היא לא היתה חיובית. הלידה היתה לידה לא טובה בכלל. הייתי מבוהלת בשלב השני, בעלי לא היה לגמרי שם בשבילי כי הוא לא ידע איך (הטלפונים, המחלה שלו,ההיסטריה), פגעו בגופי.  רק אחר כך, בלידה השלישית שלי הבנתי מה היה חסר לי- 
תמיכה נשית, מקצועית, תחושה של בטחון ושקט, שיהיה מי שיחזק אותי, שיסביר לי שהכל בסדר. שישמור על מה שחשוב לי בחדר לידה. מהות נשית שיודעת מה עובר עלי....

 

יש לך סיפור לידה משלך? נשמח אם תשתפי אותנו...

רוצה לכתוב את סיפור הלידה שלך אנונימית לפרסום באתר?

כיתבי לי בטופס זה...


* שם / שם בדוי:
* אימייל:
סיפור הלידה שלי:
Captcha

 


| סיפורי לידה || חוויות לידה || סיפורי לידות || סיפורי לידה טבעית || סיפורי לידה ראשונה |
webthenet - עיצוב ובניית אתרים